סולידריות עם המהפכה הקובנית

ב-27 לדצמבר 2007, קבוצת צפון-אמריקאים תעשה היסטוריה כשתטוס להוואנה, בסיור הראשונים של קבוצת ‘גאים אל קובה’ (Queers to Cuba). הסיור ימשך שמונה ימים, במהלכו יכירו את המורשת התרבותית העשירה של האי ויפגשו עם נציגי ארגונים קובניים הפועלים למען שוויון מיני ויחס של כבוד.

פעילים מהמרכז הלאומי הקובני לחינוך מיני (Centro Nacional de Educaion Sexual - CENESEX), המקדם רפורמות ביחס לקהילה הגאה ופועל להעלאת מודעות לאיידס, ייפגשו עם משתתפי הסיור ויתדרכו אותם על התנאים באי.

הסיור מאורגן על-ידי סונחה דה וריאס (Sonja de Vries), אלד ממייסדות הקבוצה “גאים למען קובה” (Queers for Cuba), הפועלת בסאן-פרנסיסקו. זהו הארגון הראשון הפועל בקרב קהילת הלהט”ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי), שהוזמן לבקר באופן רשמי בקובה.

דה וריאס חקרה נושאי מיגדר וגזע בהוואנה, בשנים 1993-1994, והסרט התיעודי החלוצי שלה, “קובה הגאה” (Gay Cuba), עודנו המילה האחרונה בתחום.

“הסיור שכותרתו ‘גאים אל קובה’, מתקיים בתקופה מרגשת עבור קהילת הלהט”ב בקובה, בכל הנוגע לנושא השוויון”, אמרה סונחה דה וריאס. “הקובנים מכינים חקיקה שתתיר נישואים חד-מיניים, ניתוחים לשינוי מין עבור טרנסג’נדרס, אימוץ ילדים על-ידי לסביות וכן קבלת תרומות זרע. שינויים אלה מתרחשים לא בהיחבא, אלא מלווים בדיון ציבורי ונרחב. עם זאת, צפון-אמריקאים שומעים מעט מאוד על ההליך הדמוקרטי, העממי הזה”.

הסיור מאורגן בשיתוף על-ידי ארגון הסיורים החינוכיים לקובה (Cuba Education Tours), שפועל בואנקובר, קנדה. רכז הארגון, מרסל האץ’, מתעקש כי “הדימוי של קובה, בתור גולאג עבור להט”בים, הוא דימוי שקרי. זהו מיתוס שהומצא על-ידי מתנגדיה של המהפכה הקובנית. בתור הומו, אני חש בטוח יותר בקובה מאשר בקנדה או בארה”ב. בקרב, יהנו הלהט”בים בקובה מיותר זכויות וחירויות מאשר הלהט”בים בארצות-הברית”.

ריקרדו אלארקון, נשיא האסיפה הלאומית הקובנית, אמר כי “עלינו לבטל את כל צורות האפליה נגד אנשים אלו. עלינו להגדיר מחדש את מושג הנישואים. חברה סוציאליסטית צריכה להיות חברה שלא מדירה אף אחד”.

סונחה דה וריאס נזכרת כי “כשביקרתי בקובה, במסגרת סיור בדצמבר שעבר, נפגשנו עם נשיאת CENESEX, מריאלה קסטרו-אספין. היא סיפרה לנו על העבודה המעשית שארגונה עושה עם טרנסים, עם לסביות, ועם משפחות שילדיהן להט”בים, במטרה לעודד תמיכה וקבלה. כמה ממשתתפי הסיור פרצו בבכי. זה מרגש לראות את המאמצים האלה מושקעים בצורה כל כך מכובדת ומלאת חום. זה משהו שרובנו לא התנסינו בו מצד מוסדות, לא כל שכן מצד הממשלה!”.

(פורסם במקור באתר GayWired)

נשיא אנגולה, חוזה אדוארדו דוס סאנטוס, הגיע להוואנה ביום חמישי (20.9) במטרה לחזק את קשרי הידידות והאחווה בין קובה ואנגולה, שנבנו בדם ובהקרבה בימים הקשים ביותר של המאבק האנגולי לעצמאות ולריבונות.

מאצ’אדו ונטורה מקבל את פני הנשיא האנגולי

בהודעה קצרה לעיתונות, בירך המנהיג האנגולי, העומד בראש התנועה העממית לשחרור אנגולה (MPLA - Movimento Popular de Libertação de Angola), את העם הקובני והעלה את זכרם של אותם הקובנים שהקריבו את חייהם באנגולה. הוא הודה לקובה על שתמיד עמדה לצידה של ארצו.

דוס סאנטוס ציין כי בעולם חלו שינויים חשובים, וכי שתי הארצות, קובה ואנגולה, מתאימות עצמן למציאות החדשה. הוא הביע עניין בשיתוף פעולה קובני-אנגולי, במטרה לשפר את רמת חייהם של שני העמים.

את פניו של האורח, שנחת בנמל התעופה הבינלאומי ע”ש חוזה מרטי, קיבל חוזה רמון מאצ’אדו ונטורה, סגן-נשיא מועצת המדינה. משלחת קבלת-הפנים כללה גם את חברי הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית הקובנית, לאופולדו סינטה פריאס ופדרו רוס לאל; את השגריר הקובני הנוכחי באנגולה; את שר החוץ, פיליפ פרז רוקה; ואת רפאל מוראסן לימונטה, סגן-נשיא אגודת ותיקי המהפכה הקובנית.

מפגש בין ארצות אחיות

הפגישות שהתקיימו ביום חמישי היו בסימן ברית הדמים בין אנגולה וקובה, שעה שהנשיא דוס סאנטוס נפגש עם קבוצה של לוחמים קובנים ותיקים, שהשתתפו במשימות האינטרנציונליסטיות באנגולה.

“באנגולה לחמנו כתף אל כתף נגד הקולוניאליזם”, נזכר דוס סאנטוס, שציין כיצד תרמו הלוחמים הקובנים גם להשגת עצמאותן של זימבבווה ונמיביה, ולהפלת משטר האפרטהייד המחריד בדרום-אפריקה.

“רבים מחברינו לא נמצאים עימנו כיום, כיוון שהקריבו את חייהם למען חירות עמינו”, אמר המנהיג האנגולי, שהודה לפידל קסטרו על שנענה ב-1975 לפנייתו של נשיא אנגולה הראשון, אגוסטינו נטו, וסייע לאנגולה להגן על עצמאותה בתנאים הקשים של המלחמה הקרה.

 (בול קובני שהודפס לציון יום הולדתו ה-80 של הנשיא האנגולי המנוח, אגוסטינו נטו)

באותו היום, ביקר דוס סאנטוס את בית-הספר הצבאי ע”ש קמיליוו סינפואגוס, והניח זרים למרגלות האנדרטה של הגיבור הלאומי הקובני, חוזה מארטי, בכיכר המהפכה.

(פורסם במקור ב-Granma, ביטאון המפלגה הקומוניסטית הקובנית)

מדדים שונים, הבוחנים את המצב בקובה של אתמול (לפני 1959), מגלים דפוס מטריד של עוני כלכלי וחברתי. המצב היה רחוק מאוד מהאידיאל של חינוך חינם, אידיאל שבוטא, לפני למעלה ממאה שנים, בדבריו של חוזה מארטי, המשורר והגיבור הלאומי.

למרות ששיעור האנאלבפתיות בקובה היה רק 23.6%, מה שמיקם אותה רביעית באמריקה הלטינית (אחרי ארגנטינה, צ’ילה וקוסטה ריקה), הרי שעל אף ששיעור זה נראה טוב, הוא אינו מצייר את התמונה השלמה.

מדדים חינוכיים אחרים, כגון שיעור ההרשמה לבתי-ספר וממוצע הציונים, נותרו הרחק מאחור, אפילו ביחס לארצות אחרות באמריקה הלטינית, ותיארו תמונה עגומה יותר. דוגמא טובה לכמה גרועה הייתה מערכת החינוך, ניתן לראות בכך שרק 51.6% מכלל הילדים והנוער שהיו אמורים ללמוד, היו רשומים בפועל לבית-ספר. בכך מוקמה קובה במקום ה-12 באמריקה הלטינית, מבחינת שיעור ההרשמה לבתי-ספר.

מדד נוסף המדגים את ‘העוני החינוכי’ בקובה, ניתן לראות בכך של-60.4% מהאוכלוסייה הייתה השכלה ברמת כיתה ג’ ומטה. שיעור זה עמד על 80% באזורים הכפריים. משמעות הדבר היא שלמעלה מ-60% מהאוכלוסייה הייתה אנאלפבתית-למחצה, מה שמכונה ‘אנאלפבתיות פונקציונלית’, קרי - בעלת כישורים מינימליים בלבד לתפקוד בחברה.

עדות נוספת לתפקודה החלש של מערכת החינוך והחברה בכלל, ניתן לראות בשיעור הבוגרים הנמוך מאוד בבתי-הספר התיכוניים והמקצועיים, שעמד על 3.5% בכל הארץ. באותם הימים, היו בסביבות 25,000 מורים מובטלים, וכ-250,000 ילדים מחוץ למסגרות בית-ספריות.

האוניברסיטאות המעטות שהיו קיימות בהוואנה, נועדו לבעלי-אמצעים כלכליים בלבד. הן נותרו מחוץ להישג ידו של הקובני הממוצע, כפי שמשתקף בשיעור בוגרי אוניברסיטאות ארצי שעמד על 1.1% מהאוכלוסייה בלבד.

השחורים היו מנועים מללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, בשל האי-שוויון המבני במערכת החינוך. מכלול של גורמים, וביניהם גזענות ועוני, מנעו כמעט לגמרי מקובנים שחורים מלהגיע להישגים כלשהם במערכת החינוך. רק כ-0.05% מהשחורים השיגו תעודת בגרות או תעודת בוגר אוניברסיטה.

המקור לנתונים: מיפקד האוכלוסין של 1953, הרפובליקה של קובה.

(פורסם במקור במגאזין “Cuba Socialista” היוצא לאור בהוואנה בהוצאת הוועד-המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית)

“אנו זוכרות את העתיד” (Our Memory Is on the Future / Con la Memoria en el Futuro), סרט תיעודי מ-2005, בוים על-ידי אוקטביו קורטאזר (Octavio Cortázar), ספרדית עם כתוביות באנגלית. את ה-DVD ניתן לרכוש ב-Pathfinder Press

“נשים הן חלשות, כמו פרחים עדינים”
“הן מפחדות מכל דבר”

כך אומרת קבוצת גברים בתחילת הסרט התיעודי הקובני “אנו זוכרות את העתיד”. התמונה אז נחתכת ומראה קבוצת נשים צונחות ממטוס. ואז תמונות של נשים צוללות, מפעילות ציוד מכני כבד, אוחזות ברובה.

הסרט, שבוים על-ידי אוקטביו קורטאזר, בשיתוף פעולה עם פדרציית הנשים הקובנית, סוקר את מעמדן של נשים בחברה הקובנית מהתקופה שלפני מהפכת 1959 ועד ההווה. הסרט מציג את הישגיהן של נשים בקובה מאז המהפכה, וכלל שיחות רחוב עם קובנים, משעשעות לעיתים, בנושא מיגדר ושוויון.

הסרט, שלאחרונה ניתן להשיגו עם כתוביות באנגלית, מציג בצורה אמינה ומבדרת את השינויים המהפכניים שחלו במעמדן של נשים בחברה הקובנית. שינויים שהתאפשרו בזכות תפיסת השלטון בידי הפועלים והאיכרים.

הסרט התיעודי מדגיש כי אלמלא המהפכה הסוציאליסטית, תשומת ליבה של ההנהגה, וגיוס ההמונים, לא ניתן היה להשיג הישגים אמיתיים במאבק לשחרור האישה. הסרט מסכם כי המהפכה הקובנית, מהפכתם של המנוצלים והמדוכאים, השתלבה במאבק למען שוויון לנשים.

נשים היו הלוחמות האמיצות ביותר במלחמתם של הפועלים והאיכרים בשנים 1956-58 למען הפלת הדיקטטורה שנתמכה בידי ארה”ב. הסרט התיעודי מציג צילומים של לוחמות גרילה, ומדגיש את התפקיד שמלאה מחלקת Mariana Grajales. מחלקה זו, שהייתה מורכבת כולה מנשים לוחמת, נקראה על-שם Mariana Grajales, אישה שחורה שהייתה אחת מגיבורות מלחמת העצמאות הקובנית.

לאחר ניצחון המהפכה, נשים מלאו תפקיד חשוב בתור brigadistas - יצאו לאזורים הכפריים ללמד קרוא-וכתוב במסגרת המערכה לביעור האנאלפבתיות ב-1961. עד אותה התקופה, על חלק מהנשים נאסר לצד מהבית ללא מלווה. קל וחומר שאיש לא היה מעלה בדעתו כי נשים תוכלנה למלא תפקידים כה מרכזיים בשינויה המהפכני של החברה.

המהפכה עודדה את הנשים הקובניות להצטרף לכוח העבודה, להפסיק את תלותן הכלכלית בבעליהן, ולצאת מהבידוד בו היו נתונות בבית. הסרט מציג את הצעדים בהם נקטה ממשלתה הקומוניסטית של קובה כדי לסייע בתהליך זה. כיום, מדגיש הסרט, נשים מהוות 66% מכוח העבודה המיומן בקובה, ורבות מהן עובדות בעבודות שבעבר נחשבו כעבודות השמורות באופן בלעדי לגברים.

במהלך הסרט, צוות ההפקה פונה אל נשים וגברים קובניים ברחוב ושואל אותם שאלות כמו “האם חובה כי אישה תהיה בתולה כשהיא מתחתנת?; “האם גברים צריכים לגדל ילדים?; “האם נשים ניחנות ביכולת מנהיגות?”. ראיונות אלו מאפשרים לראות כיצד תפיסת מקומן של נשים בחברה הולכת ומשתנה. התשובות משקפות כי למרות שנעשתה התקדמות ניכרת לקראת שוויון לנשים, עדיין יש עוד כברת דרך. הראיונות גם משקפים כיצד נושא זה נמצא בדיון בקרב הקובנים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים.

הסרט “אנו זוכרות את העתיד” מראה לנו כיצד נשים מסוגלות, במסגרת מהפכה סוציאליסטית, להיפטר מהשיטה הכלכלית המרוויחה מאפליה מינית.

(פורסם במקור בשבועון “The Militant” המתפרסם בארה”ב)

(לחצו כאן לצפיה בסרט וידאו תיעודי קצר, אודות תרבות ההיפ-הופ הנשית בקובה)

הספר המקיף אודות קסטרו פורסם בשבוע שעבר בישראל. זהו ראיון ארוך במיוחד בין מנהיג קובה לעיתונאי איגנסיו רמונט  

בשבוע שעבר פורסם בהוצאת ידיעות ספרים הספר “פידל - אוטוביוגרפיה”. הספר, שבמקור ראה אור תחת הכותרת “ביוגרפיה בשני קולות”, הינו ראיון ארוך שקיים בין השנים 2005-2003 העיתונאי ופעיל נגד הגלובליזציה איגנסיו רמונט עם מנהיג קובה פידל קסטרו. זהו הראיון הארוך ביותר שניתן אי-פעם על ידי קסטרו לעיתונאי כלשהו. רמונט הוא  העורך של הירחון הצרפתי הנודע “לה מונד דיפלומטיק”.   

הדו-שיח בין המנהיג הקובני לבין העיתונאי הספרדי הוליד את הספר, הכולל 463 עמודים במהדורה העברית, שהחל להתפרסם בחלקים במוסף השבועי של העיתון הקובני “גראנמה”. לאחר מכן, קובצו הראיונות בספר, ופורסמו מספר רב של מהדורות בספרדית, צרפתית, אנגלית, גרמנית ובשפות נוספות. הספר הוכתר אשתקד בכמה ממדינות אמריקה הלטינית כ”רב מכר” ונמכר במאות אלפי עותקים. מתוך מאות השאלות העוסקות במגוון רב של נושאים, החל מתולדות המהפכה הקובנית, דרך תיאור חייו של צ’ה גווארה, עשרות הניסיונות של הממשל האמריקאי להתנקש בחייו של קסטרו, מצבה של אמריקה הלטינית והקפיטליזם כסכנה לעמים ולסביבה. אנו מפרסמים כאן שתי שאלות העוסקות ביחסו של קסטרו לטרור.

 רבים רואים בטרור האיום הגדול ביותר על העולם כיום. האם אתה מסכים עם כך?

אני מסכים שהטרור הוא אחת הסכנות החמורות ביותר המאיימות על העולם כיום, אבל אני סבור שהאנושות  ניצבת בפני סכנות אחרות שחומרתן אדירה: ההרס המואץ של הסביבה, העמקת העוני, הרעב והמחלות שמיליונים רבים של בני-אדם סובלים  מהם. יש כיום בעיות רציניות רבות בעולם מלבד בעיית הטרור, ולכל אלה יש להוסיף את היומרות ההגמוניות של מעצמת-העל היחידה בעולם, ששואפת להפוך לבעלת כדור הארץ ונוקטת מדיניות יהירה. ובאשר לטרור: הייתי נזהר מאוד בשימוש במושג הזה. הממשל האמריקאי לא מפסיק לדבר על “מלחמה עולמית בטרור”, ומכניס לתוך המושג הזה מאבקים שאינם טרוריסטיים. הפגיעים בניו יורק ובמדריד ובלונדון הן דבר אחד, וצריך אכן להילחם במעשים נתעבים אלה, אבל מאז 11 בספטמבר 2001 אנו רואים כיצד מאבקים לאומיים רבים – כמו המאבק בעיראק, או המאבק בצ’צ’ניה – נוטים להיות מסווגים גם הם כ”מאבקים טרוריסטיים”.

האמת היא שלא מדובר בתופעה חדשה. כבר בשנות החמישים האמריקאים השתמשו במלה “טרוריזם” כדי לנגח את יריביהם. הם הגדירו כ”טרוריסטים” את לוחמי הקונגרס הלאומי האפריקני שלחמו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה ואת מי שלחמו למען עצמאות נמיביה, והם הגדירו כך את הפטריוטים באל-סלבדור ואת הפלסטינים שלחמו לעמן מדינה עצמאית משלהם. רייגן נהג להשוות את האנטי-מהפכנים של ניקרגואה עם האבות המייסדים של ארצות-הברית, או עם לוחמי ה”מקי” הצרפתים שלחמו במחתרת נגד כיבוש ארצם בידי הנאצים. כשהצבא הישראלי מפציץ שכונות בעזה והורג חפים מפשע, הם לא מגדירים את מעשיו כפעולת טרור. הם גם לא מגדירים כך את פעולות הצבא האמריקאי, שיורה טילים ללא הבחנה והורג נשים וילדים בעיראק.

אנו, במלחמה שלנו נגד בטיסטה, נמנענו תמיד ככל האפשר מכל פעולה שהיתה עלולה לגרום למותם של מי שלא היו לוחמים. היינו אלימים, אבל מעולם לא השתמשנו בשיטות כמו פיגועי התאבדות נגד אזרחים, וגם לא בהנחת פצצות בבית ספר וברצח של מי שאינם לוחמים. למרבה הצער אנו רואים את השיטות האלה במאבקים מסוימים שיכולים להיות צודקים. אנו רואים זאת בצ’צ’ניה, אנו רואים זאת בעיראק ובפלסטין. ובכן, מעולם לא השתמשנו בשיטות כאלה, ואנו מגדירים אותן כבלתי-מתקבלות על הדעת ואפילו בזויות. אני חשוב שהן מזיקות מאוד למטרה שהן מתיימרות לשרת, אם כי עלי להוסיף שאלימות משמשת את שני הצדדים.

הרשויות המבוססות משתמשות גם הן בלא מעט אלימות, בלא מעט שיטות דיכוי עקובות מדם, ואיש אינו מכנה את הרשויות הללו טרוריסטיות.

אתה מודאג מהמדיניות של הנשיא בוש?

תראה, אנו חיים בתקופה קשה. לפני זמן לא רב שמענו מילים ומושגים מצמררים. בנאום שנשא ביוני 2002 לפני אנשי צבא באקדמיה הצבאית וסט פוינט הצהיר הנשיא בוש, שארצות-הברית צריכה להפוך את צבאה לכוח שיהיה מוכן לתקוף מיד ובכל פינה אפלה של העולם. באותו יום עצמו הוא הכריז על דוקטרינה של “מלחמת פתע, מלחמת מנע”, דבר שאיש לא עשה בכל ההיסטוריה הפוליטית של העולם. חודשים אחדים לאחר מכן הוא התייחס לפעולה צבאית נגד עיראק וקבע: “אם יאלצו אותנו לצאת למלחמה, נילחם במלוא עוצמתם של הכוחות המזוינים שלנו”.

מי שהצהיר זאת לא היה שליט של איזו מדינה קטנה, אלא ראש המעצמה הצבאית הגדולה ביותר שהתקיימה מעולם – מעצה שיש לה לא רק מערכות קונבנציונאליות נוראות, אלא גם נשק גרעיני שדי בו לחסל פעמים אחדות את כל אוכלוסיית העולם. לפי מר בוש זה מה שאנחנו, “פינות אפלות של העולם”. כך רואות מדיניות מסוימות את מדינות העולם השלישי. איש מעולם לא הגדיר אותנו טוב יותר, וגם לא עשה זאת בבוז עמוק יותר.

אנחנו מושבות לשעבר של המעצמות הגדולות, שחילקו ביניהן את העולם ובזזו אותו במשך מאות שנים, והיום אנו מהווים את מכלול הארצות התת-מפותחות. לאף אחת מאיתנו אין עצמאות מלאה, אך אחת מאיתנו אינה זוכה ליחס צודק ושוויוני, וגם לא לביטחון לאומי כלשהו.

( פורסם ב-“זו הדרך”, שבועון בהוצאת המפלגה הקומוניסטית הישראלית  - מק”י)