מאת יוסף אלגזי
עם הופעת הספר “פידל קסטרו, ביוגרפיה בשני קולות” מאת איגנסיו רמונה (צרפתית): Ignacio Ramonet, Fidel Castro, Biographie à deux voix, Paris, Librairie Arthème Fayard et Editions Galilée, 2007, 703 pages
בשבוע הראשון של ספטמבר 1994 נתבקשתי על-ידי העורך הראשי של “הארץ”, חנוך מרמרי, לצאת בבהילות לקובה. באותם הימים אמצעי התקשורת בעולם ובישראל היו גדושים בסיפורי ה”בָּלְסֶרוֹס” (balceros), אותם אזרחים קובנים שנמלטו מארצם דרך הים, תוך סיכון חייהם, מעל גבי רפסודות רעועות מתוצרת עצמית, לעבר “גן העדן האמריקאי” בפלורידה. בהילות היציאה לקובה הוסברה לי, שימיו של המשטר הקיים באי בהנהגתו של פידל קסטרו ספורים וחשוב מאוד להיות במקום כשיתחולל השינוי הדרמטי הצפוי.
תוך יומיים-שלושה יצאתי לדרכי בלי אשרת כניסה קובנית. להפתעתי הגדולה, עם נחיתתי בנמל התעופה בהוואנה, לא נתקלתי בשום קושי לקבל בו במקום אשרת כניסה. הדרכון הישראלי ותעודת העיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית בישראל הספיקו בהחלט למרות העובדה שקובה וישראל אינן מקיימות ביניהן קשרים דיפלומטיים.
היה זה ביקורי הראשון בקובה. כל הדרך, במונית, מנמל התעופה למרכז הבירה, לא הבחנתי בשום סימן של שעת חירום במדינה. משני צדי הכביש, שלטי חוצות העלו על נס את מאבקו של העם הקובני לעצמאות מפני המעצמה הענקית השכנה, ארצות הברית, שלא השלימה עם העובדה שחרף כל מאמציה הכבירים, היא לא הצליחה להכניע את תושבי האי הקטן השכן. לקט הדברים שהספקתי לשמוע באותו אחר הצהרים מפי נהג המונית, פקידת הקבלה במלון “נסיונל”, נער המעלית, המלצרית בקפיטריה, והקובני שהסתקרן לדעת איזה דיאלקט ספרדי אני דובר, הביאו אותי להחלטה לשגר, עוד באותו לילה, לעורך “הארץ” מרמרי, הודעת פקס קצרה בה הודעתי לו שהגעתי בשלום להוואנה ושיסיר דאגה מלבו: שום סכנה מיידית אינה מרחפת על המשטר הקיים בקובה ומנהיגה קסטרו. דעתי זו רק התחזקה בימים בהם שהיתי בקובה.
כששבתי ממסעי בקובה ציינתי, וגם כתבתי, כל עוד יימשך המצור האמריקאי על קובה אשר גורם סבל רב לעם הקובני וגובה ממנו קורבנות - לא תתחולל שום מהפכת-נגד. מאז חלפו כמעט 13 שנים. מתברר, שעד כאן צדקתי בהערכתי.
מאז ה-1 בינואר 1959 - היום בו נכנסו כוחות המורדים הקובנים כמנצחים להוואנה הבירה וסילקו מהשלטון את משטרו של הדיקטטור פולחנסיו בטיסטה (Fulgencio Batista) ששלט במדינה משנת 1934 בתמיכת ואשינגטון - קסטרו הצליח לשרוד עשרה נשיאים אמריקאים ואין ספור ניסיונות להתנקש בחייו. בימים אלו, הודו שלטונות ארה”ב באמצעות מסמכים סודיים ביותר שנחשפו על-ידם, כי סוכנות הביון המרכזית, ה-CIA, ניסתה יותר מפעם אחת להתנקש בחייו של קסטרו כדי להורגו (סוכנות רויטרס, 25.6.2007). בחודשים האחרונים מחלים קסטרו ממחלה קשה וממושכת שפקדה אותו ושבגינה העביר חלק מסמכויות השלטון שלו לאחיו, ראול קסטרו, השותף למאבקיו מהיום הראשון בו הניף את נס המרד נגד הדיקטטורה במולדתם.במהלך השנים 2003-2005, קיים הסופר והעיתונאי איגנסיו רמונה (Ignacio Ramonet) ראיונות עם פידל קסטרו שארכו יחד למעלה מ-100 שעות. רמונה עומד בראש הירחון הצרפתי “לה מונד דיפלומטיק” (Le Monde Diplomatique) היוצא לאור במהדורת דפוס ובגרסה אלקטרונית ב-26 שפות ברחבי העולם (למען הגילוי הנאות: מזה שנים אני משתתף בירחון ככותב מאמרים על ישראל וביקורות ספרים היוצאים לאור בארץ).
הספר, במהדורתו הספרדית, התפרסם באפריל 2006, אך מבלי שקסטרו קרא אותו לפני פרסומו. ואולם, את הספר בתרגומו לצרפתית, שראה אור בתחילת השנה, הקפיד קסטרו לקרוא, לתקן ולערוך אותו לפני הפרסום. יחד עם הצילומים, הנספחים וההערות, הספר מכיל 700 עמודים. על אף שהספר גדוש פרטים - קראתי אותו בנשימה אחת. הספר מרתק בשל גילויו הרבים וסגנון דיבורו החופשי של קסטרו. בשל קוצר היריעה, הסקירה שלי על הספר תהיה על קצה המזלג.
הספר מאיר פינות עלומות בהיסטוריה המודרנית שאינן ידועות גם לקורא הידען. חלק מהבוּרוּת שלנו על הנעשה בקובה מקורה בעיקר בתופעה שהמחבר רמונה מכנה בהקדמה לספרו “הצנזורה של הקונסנזוס” הנכפית על-ידי עיתונאים, חוקרים ופרשנים רבים המלקטים את ידיעותיהם (ומפיצים אותן) מתוך שלל פרסומים, חלקם כוזבים, החוזרים על עצמם, שוב ושוב, באותם אמצעי תקשורת המוניים העוינים את קובה ואת מנהיגה, פידל קסטרו הקומוניסט.
מלכתחילה אציין, כי המחבר רמונה אינו מסתיר שהוא חסיד נלהב של המהפכה הקובנית והעומד בראשה, קסטרו. יחד עם זאת, בכמה נושאים, למשל בעניין פסקי דין מוות שהוטלו בקובה והוצאו לפעול, רמונה אינו מסתיר מקסטרו ומקוראי ספרו שהוא מתנגד להם. רמונה לא נרתע גם להציג שאלות מביכות למרואיין שלו.
הקיץ ימלאו לפידל קסטרו 81 שנים. מלבד החלק הביוגרפי שבספר, בו מתעכב קסטרו על כמה מציוני הדרך בחייו, הוא מרחיב את הדיבור על הגורמים שהביאו אותו ואת חבריו לנשק לפתוח במרד המזוין נגד משטרו של הרודן בטיסטה עד להפלתו. קסטרו מגולל בספר מקצת הקשיים האדירים בהם נתקלה המהפכה שהם חוללו, ובעיקר ניסיונותיהן הבלתי-נלאים של ממשלות ארה”ב, במשך כחצי מאה, לגרום לנפילתו של המשטר המהפכני, מימי מתקפת-הנפל במפרץ החזירים (אפריל 1961) ועד ימינו. נזכיר, עד היום ממשיכה ארה”ב להטיל מצור וסנקציות כלכליות על קובה. בזירה הבינלאומית ובעצרת האו”ם נהנית ארה”ב בתמיכתן של שתי מדינות זעירות באוקיינוס השקט ושל … ישראל. קסטרו מציג באריכות את גרסתו לאירועים הקריטיים של “משבר הטילים” (אוקטובר 1962) שהביאו את העולם לסף מלחמה גרעינית. בטון מריר הוא חושף מקצת הביקורת שלו כלפי כמה מצעדיה של ההנהגה הסובייטית בראשותו של ניקיטה חרושצ’וב במהלך המשבר.
מלבד המצור, החרם והסנקציות הכלכליות, ממשלות ארה”ב משתמשות בנושא ההגירה מקובה כדי ללחום במשטר בקובה. מתחילת שנות ה-60, בעקבות הכרזתו של המשטר החדש בקובה על אופיה הסוציאליסטי של המהפכה - ארה”ב אינה מפסיקה לעודד הגירה המונית מקובה, לרבות בלתי חוקית, ובעיקר של קאדרים טכניים, רופאים, מורים, מהנדסים. כך מבקשות ממשלות ארה”ב לגרום לערעור יציבותו של המשטר ולהביא להפלתו.
בהערצה מופגנת מתאר קסטרו כמה מהאנשים שהיו שותפיו במהפכה, ובראשם דמותו האגדית של המהפכן האינטרנציונליסט צ’ה גווארה שנרצח על-ידי צבא בוליביה באוקטובר 1967 לאחר שנישבה על ידו.
קסטרו חושף פרטים רבים הנוגעים לסיוע, גם הצבאי, שהעניקה קובה למדינות, למשטרים ולתנועות מהפכניות שהיו להערכת מנהיגיה קורבנות למתקפות נגדם, כדוגמת סלוואדור, ניקרגואה, אנגולה, אתיופיה, אלז’יריה.
קסטרו חולק עם קוראיו את הרשמים שלו בעקבות היכרותו, פגישותיו ושיחותיו עם אישים שונים ממדינות רבות בעולם כדוגמת הסופר האמריקאי ארנסט המינגוואי, ומנהיגים כמו אולף פלמה משוודיה, וילי ברנדט מגרמניה המערבית, נלסון מנדלה מדרום אפריקה, הוגו צ’אבס מוונצואלה, ונוספים. הוא אינו מהסס לחלק שבחים לנשיאים אמריקאים כמו ג’ון קנדי וג’ימי קרטר. קסטרו רומז כי ייתכן שהגישושים בהם נקט הנשיא קנדי במטרה לגרום להפשרת היחסים בין ארה”ב וקובה היו מהגורמים שגרמו לחיסולו של קנדי. במלים חמות הוא מתאר את ביקורו של ג’ימי קרטר כנשיא לשעבר בקובה ושיחותיו עימו. קסטרו גם נוקב בשמותיהם של מנהיגים שפעלו לדעתו נגד המהפכה בקובה והוא מוקיע אותם, למשל בספרד את הסוציאליסט פליפה גונזלס, ואת השמרן מריה אזנר.
קסטרו מודה בקיומן של תופעות שליליות בחברה הקובנית, של שחיתות למשל. מנגד, הוא מונה את הישגי המהפכה בתחומי החינוך, הבריאות והתעסוקה. הבערות חוסלה כליל. 100% של הילדים נהנים מחינוך חינם. כל אזרח קובני יכול לרכוש השכלה מגן הילדים ועד לסיום לימודיו באוניברסיטה - חינם אין כסף. תוחלת החיים בקובה עלתה מ-60 שנים ב-1959 ל-77.5 שנים ב-2005. באותה שנה היו בקובה יותר מ-70,000 רופאים ו-25,000 סטודנטים לרפואה. מורים ורופאים קובניים משרתים במדינות רבות בעולם. קובה מכשירה קאדרים ממדינות אחרות בתחומי ההוראה והבריאות. קובה מפעילה מבצע המכונה “נס” בו מחזירים רופאי עיניים את הראייה לרבבות לאטינו-אמריקאיים ותושבי האיים הקראיביים שאינם רואים. קסטרו גאה על כך שרוח של סולידריות בינלאומית מאפיינת את החברה הקובנית.
בהתייחסו לקובה שלאחר קסטרו, המנהיג הקובני בטוח שלמרות כל הקשיים, המהפכה הסוציאליסטית תתמיד בדרכה גם אחרי לכתו. “תקשיב”, אמר קסטרו למראיינו, “האמריקאים אינם יכולים להרוס את התהליך המהפכני שלנו מאחר שהעם שלנו כולו יגן עליו בנשק בידו. למרות השגיאות שלנו, הרמה התרבותית של העם הקובני היא כזו שהוא לעולם לא ייכנע ולא ייתן להפוך מחדש את קובה לקולוניה אמריקאית”.
אין ספק שרבים יתייחסו לספרו של איגנסיו רמונה בביקורת, ואולי אף בביטול, מאחר והוא מאפשר בו לפידל קסטרו לסנגר על המהפכה, על מחולליה ועל המשטר הקיים בקובה. לדעתי, היחס החיובי הגלוי של המחבר אינו פוגם בערכו של הספר המכיל הרבה מידע, חלקו הגדול אינו ידוע לרבים. מבחינה זו זהו ספר דידקטי ומסקרן. אני משער שגם בקרב קוראי סקירתי זו יימצאו כאלה אשר יבקרו אותי בשל ההזדהות שלי עם קובה המהפכנית. בעיני, הצללים, ובלי ספק ישנם הרבה כאלה, אינם מאפילים על הישגיה של המהפכה הקובנית. אני מקווה שאחד המו”לים בישראל יאזור אומץ ויפרסמו בעברית ובערבית.
(פורסם במקור באתר הגדה השמאלית)
