מאת עידו חנין
אני מזמין אתכם לעזוב לרגע את צרות היומיום ולהצטרף אלי למסע בצלילי הסלסה לאי קאריבי יפיפה. מוזיקה טובה, חופים מדהימים, אנשים ונשים סקסיים וכמובן - הסוציאליזם הקובני והחברה השיוויונית.
מאז שחבורת המזוקנים של גרילת ה-26 ביולי כבשה את השלטון מידי הרודן באטיסטה בינואר 1959 קובה מסמלת לאנשים המתקדמים בעולם כולו את התקווה ליצירת חברה יותר צודקת. מנהיגה, פידל קסטרו, עד כניסתו לזירה של הוגו צ’אבס, עמד בראש ההתנגדות באמריקה הלטינית, ובעולם כולו, לאימפריאליזם ולדיכוי שכפתה השכנה מצפון.
מעבר למעמדה הסמלי של קובה, אין ספק שהמדינה הקטנה, המוקפת באוייבים, התקדמה רבות מאז המהפכה. האי שהיה בית הזונות של ארה”ב, מגרש המשחקים של המאפיה, והעם הקובני שהיה עני ונבער וילדיו היו מתים מתולעים שהיו מכרסמות דרך כפות רגליהם היחפות - הם עכשיו שם דבר לקידמה.
עם כל הבעיות והמצור הכלכלי שמנהלת נגדה האימפריה, קובה עדיין ניצבת מתחת לארה”ב בשיעור תמותת תינוקות ומערכת החינוך שלה היא עדיין מהטובות בעולם. את התקופה הקצרה שביליתי בקובה הקדשתי לשיחות עם אנשים, מתוך תקווה שכך אצליח להבין יותר את המקום המיוחד הזה. בניגוד לשקרים המתפרסמים בתקשורת, הקובנים ממש לא מתביישים להביע את דעתם - לטוב ולרע.

את מסעי בקובה התחלתי בבריגדה בינלאומית לרגל האחד במאי, אירוע אינטרנציונאליסטי מרגש שכלל משלחות סולידריות מכ-30 מדינות בעולם, בינהן איראן. הבריגדה נמשכה כשבועיים ובמהלכה נפתח לי צוהר אל קובה הרשמית: ראיתי בית-ספר מרשים (הילדים פאקינג שיחקו שחמט בהפסקה!), אוניברסיטה מרשימה, קולקטיב חקלאי מרשים והרבה נאומים על הסוציאליזם הנאבק באימפריה ולמרות שיש לו קשיים - וויוה פידל! וויוה ראול!
האירוע שבאמת ריגש אותי היה צעדת האחד במאי בהוואנה. למרות כל הציניות, למראה מאות אלפים הצועדים, כשהקומוניסטים האיראנים החלו לבכות על חבריהם שנרצחו ע”י הרודנות הדתית בארצם, גם לי היו דמעות בעיניים .
הקשיים בקובה
אבל מחוץ לקובה הרשמית ניתן לראות חברה במשבר: עד תחילת שנות ה-90, היה כ-80% מסחר החוץ של קובה עם ארצות הגוש הסוציאליסטי במזרח-אירופה. עם התמוטט ברית-המועצות והגוש הסוציאליסטי, נכנס החברה הקובנית למשבר כלכלי ממנו לא התאוש.ש נוצר מחסור בדלק, במזון ובמצרכים בסיסיים נוספים רבים. אספקת החשמל הייתה למשך שעות ספורות במהלך היום - אם בכלל. ובמקביל - ארה”ב הידקה את החרם הכלכלי על האי, במטרה למוטט את המשטר.
כל הסיבות הללו הובילו לתחילתה של מה שמכונה בקובה בשם ”התקופה המיוחדת”. במהלך “התקופה המיוחדת” קובה נפתחה באופן נרחב לתיירות, כשהיא מכניסה לשימוש מטבע נוסף - הדולר, כשיש מוצרים שניתן לקנות רק בו, וזו במטרה להכניס למדינה מטבע זר שהיה נחוץ לה כמו חמצן. כיום כבר כמעט שאין הפסקות חשמל, ובעקבות הסכם “החזון הבוליבריאני לאמריקה” עם משטרו המהפכני של הוגו צ’אבס בונצואלה, יש גם דלק.
עם זאת, המחסור במטבע זר, שהוא תוצאה של החרם האמריקאי, עדיין נותן את אותותיו. כיום את הדולר החליף כמטבע לתיירים הפסו קונברטבילה, שערכו בין דולר ליורו (וכ-24 פסו נסיונל - המטבע הקובני הרשמי), וניתן לראות בבירור את הפערים החברתיים שנוצרו בעקבות שיטת שני המטבעות הזו. העובדה שהקובני הממוצע מרוויח בפסו נסיונל שבו אפשר לקנות דברים בסיסיים בלבד יוצרת פערים נרחבים בין, לדוגמא, המורים והרופאים הקובנים, שעבודתם משולמת בפסו נסיונל, לבין נהגי המוניות ומשכירי החדרים שעובדים עם תיירים ולכן הם מרוויחים במטבע התיירים, הפסו קונברטבילה .
החברה הקובנית בה נתקלתי היא חברה במרוץ אחרי המטבע הזר, עובדה המולידה תופעות מכוערות כמו גניבת סיגרים ובקבוקי רום מהמפעלים בכדי למכור לתיירים, ומחזירה תופעות כמו הזנות שכבר כמעט נמחקה לחלוטין ע”י המהפיכה. יחד עם זאת, אי אפשר להשוות את רמת החיים בקובה למדינות העולם הראשון - זוהי מדינת עולם שלישי, ללא משאבי טבע חוץ ממעט ניקל, שהפסידה בעקבות החרם האמריקאי, כ-86 מילארד דולר ע”פ הערכות משרד החוץ הקובני.
המדינות שצריך להשוות אליהן את קובה הן שכנותיה באמריקה הלטינית, ולעומתן, אין ספק שמצבה טוב. “200 מליון ילדים ישנים הלילה ברחוב - אף אחד מהם הוא קובני”, אומר השלט בכביש שבין הוואנה לסנטיאגו דה קובה, נתון חשוב בהשוואה לשאר המדינות העניות באמריקה הלטינית ולמצבה של קובה לפני המהפכה.

“לא יכולים להפסיק לאהוב את המהפכה שלנו”
אנחנו מטיילים בג’ונגל טרופי אי שם מחוץ לבארקואה, שבמזרח קובה, ופתאום, בין העצים מתגלה מבנה קטן שעליו תלוי דגל קובה ומחוצה לו פסלו של חוזה מרטי, מנהיג מאבק העצמאות הקובני. המבנה הזה הוא בית ספר. על גגו לוחות סולריים שמספקים אנרגיה לטלויזיה ולמחשב שבעזרתם לומדים חמשת תלמידיו המשתייכים לקהילה כפרית קטנה הפזורה באיזור. זהו אחד המראות שהרשימו אותי ביותר בטיול. השימוש בכל אפשרויות הטכנולוגיה, בשביל להעניק לכל ילד קובני חינוך, לא משנה היכן הוא מתגורר, מראה על תפיסה חינוכית שהלוואי שהייתה מתקיימת בישראל.
עם כל הבעיות אין ספק שבקובה, בניגוד למקומות אחרים, ישנם אנשים רבים אשר באמת דואגים לעתיד החברה שלהם ושזהו ניסיון כנה ליצור חברה אחרת, חברה שיוויונית ללא ניצול, גם אם לפעמים המציאות שונה מהחזון.
אסיים בציטוט של חבר במועדון שחמט מסנטיאגו דה קובה, שהזמין אותי למשחק ולשיחה: “אני - כושי שיודע לשחק שחמט ויכול לנהל שיחה על תולדות האומנות - לא מרשה לעצמי להתלונן על המהפכה. אנחנו, הצנועים, לא יכולים להפסיק לאהוב את המהפכה שלנו. הרוצים להיות עבדים של הכסף - הם מדברים רעות על המולדת שלנו”.
מה אאחל לעם הקובני? שהנשיא אובמה הבא על ארה¨ב לטובה (ועל העולם כולו) יבטל את החרם החצוף והמרושע הזה הנמשך כבר יותר מ-40 שנה; שההנהגה הקובנית תשכיל לשחרר קצת את הרסן ולסמוך על העם שגם ללא הגבלות הוא יכול לשמור על השגי המהפכה; ושאחיו הלטינים ימשיכו בבניית הסוציאליזם של המאה ה-21, תוך למידת המודל הקובני ותוך השפעה חיובית הדדית, לאמריקה טובה יותר ולעולם טוב יותר.