סולידריות עם המהפכה הקובנית

6 תגובות לפוסט ”קובה - סיפור אהבה?“

1. מאת shaharg:
   שבת, 20 בדצמבר 2008 בשעה 1:29

   קובה אחרי קסטרו: עדיין לא סופו של עידן
   כיצד תיראה קובה לאחר פידל קסטרו? לפני שנה שוחחנו על כך עם פרופ´ פיליפ ברנר, בנושא שהפך עתה אקטואלי עם התפטרות קסטרו
   מיכל ניסנסון 19/2/2008

   שנים מנהיג פידל קסטרו את קובה. המלחמה הקרה הסתיימה, ברית המועצות התפרקה, ארצות הברית נכנסה ויצאה מויטנאם, ומנהיגים שאיתם ניהל מערכות יחסי איבה או ידידות הספיקו ללכת לעולמם זה מכבר. רק קסטרו ממשיך להיות שם, כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הלחצים האמריקניים שהופעלו לאורך השנים. אזרחי קובה, על אף האמברגו הכלכלי החריף שהוטל עליהם לאורך השנים ועל אף בעיות פנימיות לא פשוטות – מאמינים ברובם בקסטרו ובדרך אותה הנחיל.

   כתבות נוספות
   קובה: כבר חצי שנה אחרי קסטרו

   פרופ’ פיליפ ברנר מבית הספר לשירות הציבורי הבינלאומי האמריקני בוושינגטון סבור שכדי להבין את הצפוי בקובה שלאחר עידן קסטרו, חשוב להבין את עברה של קובה. כישראלים, נחשפנו בעיקר לצד האמריקני בסיפור והיכרותנו עם קובה נשענת על תפיסות מוטעות הנוגעות לאי. היחסים בין קובה וברית המועצות, למשל – לא היו כה קרובים כפי שרבים מאיתנו סבורים, בטעות. המהפכה בקובה, קובע ברנר – לא היתה כלל מהפכה קומוניסטית. כך גם היחסים האמריקניים כלפי קובה אינם כה פשוטים וברורים כפי שנדמה. האיום הקובני על ארצות הברית הוא איום תודעתי בעיקרו, אך חמור לא פחות מאיום צבאי או מהחשש הכל-אמריקני מקומוניזם. הדברים נאמרו במסגרת הרצאת אורח שנערכה במרכז ללימודים בינלאומיים ואזוריים ע”ש ס. דניאל אברהם באוניברסיטת תל אביב ומובאים כאן.

   (לא) רומן רוסי

   מערכת היחסים בין קובה לבין ברית המועצות לשעבר נתפסה בטעות כמערכת יחסית קרובה והדוקה. במציאות, מערכת היחסים בין השתיים היתה רחוקה מלהיכלל תחת ההגדרה “ידידות חמה” ונשענה על חשדנות הדדית שאינה אמורה להתקיים בין בנות ברית. משבר הטילים הקובני חיזק את החשדות הללו. הגישה הסובייטית כלפי קובה בעת ניהול המשבר, ובכלל – היתה מתנשאת ולא משתפת.

   כפועל יוצא מהפרכת המיתוס על הרומן הרוסי של קסטרו, מפריך פרופ’ ברנר גם את התפיסה של קובה כמדינה קומוניסטית, שהוקמה על בסיס הרעיון הקומוניסטי. שני הרעיונות המרכזיים אשר ניצבו מאחורי המהפכה ב-1959, היו הרעיון הלאומי הלטינו-אמריקני והרצון להקים קובה חופשית. המהפכה ב-1959, הוא קובע באופן חד משמעי, לא היתה מהפכה קומוניסטית. הקומוניזם כלל לא נשא עיניו לקובה, מפני שרצה להימנע מעימות מזויין עם ארצות הברית. קסטרו הכריז על קובה כרפובליקה סוציאליסטית רק בשנת 1961, כתגובה מתגרה להתקפות אמריקניות על קובה. ההכרזה היתה מספר ימים אחרי מתקפה אווירית אמריקנית על שדות התעופה של קובה ומספר ימים לפני ניסיון הפלישה הכושל למפרץ החזירים.

   מה יש לדוד סם נגד פידל?

   אם קובה איננה מדינה קומוניסטית כפי שהיא מצטיירת, ואיננה (ולא היתה גם) שותפה כה הדוקה של ברית המועצות – מה מקור האיבה בין ארצות הברית לקובה? מדוע התנגדו האמריקנים לשלטונו של פידל קסטרו כבר מראשיתו? והרי לא מדובר בהתנגדות דיפלומטית בלבד, אלא בכזו שגובתה באמברגו אמריקני חריף במיוחד, שכלל גם הגבלות על סחר בתרופות ובמזון.

   משבר הטילים בקובה הינו ללא ספק אירוע מכונן בעוינות ההדדית אשר שוררת בין המדינות. הצבתם של טילים גרעיניים סמוך לחופי פלורידה נחרטה כאירוע טראומטי בזיכרון הקולקטיבי האמריקני. למעשה, אירוע זה הוא אחד השיקולים המרכזיים שבגינו קובה מוגדרת גם היום בארצות הברית כאיום. ההיפך אף הוא נכון: האי הקובני רואה את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כאיום מספר אחד על עצם קיומו. אפילו בשנות השמונים, 20 שנים לאחר תום משבר הטילים, הושקעו בקובה מיליונים בכדי לבנות מערכי הגנה מפני פלישה אמריקנית עתידית.

   אך משבר הטילים היה, כאמור, מזמן – ואין בו די בכדי להסביר את מערכת היחסים הסבוכה בין שתי המדינות. כך, למשל, כבר משנת 1977 התקבלה הסכמה הדדית ביניהן לפתיחת סוכנויות אינטרסים אמריקניות בקובה ולהיפך. לארצות הברית ולקובה ישנן משלחות דיפלומטיות האחת על אדמת השנייה – אשר מתפקדות בפועל כשגרירויות לכל דבר. אולם במקביל להחזקת סוכנויות ומשלחות דיפלומטיות אלו – הידקה ארצות הברית ב-1996 את האמברגו על קובה. במקביל, התנאים כלפיה הוקשחו במטרה להקשות עוד ועוד על קיומו של האי הקובני במתכונתו הנוכחית, כשקסטרו בראשו. רק בשנת 1998, אחרי שהאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 ביקר בקובה ומתח ביקורת על האמברגו האמריקני ועל המדיניות האמריקנית כלפי קובה, הוקל מעט המצב.

   האם היחס צפוי להשתנות?

   פרופ’ ברנר מונה שלוש דרכים מרכזיות, אשר יכולות לתאר את המדיניות האמריקנית כלפי קובה לאחר תום עידן קסטרו. הראשונה נשענת על העובדה שמדיניות החוץ האמריקנית היא פרסונלית לעיתים קרובות, כלומר: המדיניות נקבעת על פי המנהיג עצמו. על פי ההגיון הזה, עם מותו של המנהיג “הסורר” היחס צפוי להשתנות. פרופ’ ברנר לא מאמין באפשרות זו. אפשרות שנייה נשענת על קיומו של הלובי הקובני, בדומה ללובי הישראלי, הפועל בקונגרס האמריקני ויפעל לחימום היחסים עם קובה. פרופ’ ברנר סבור שמפריזים בערכו של הלובי הקובני. לא קיימת כל ראייה באשר ליכולת ההשפעה שלו: נשיאים אמריקניים לא היססו לצאת כנגדו בעבר ואישרו שוב ושוב לחדש את האמברגו נגד קובה.

   בעיה עם “בן סורר”

   האפשרות השלישית, אותה רואה פרופ’ ברנר כאפשרית וסבירה ביותר, נשענת על האיום הקובני על ארצות הברית. על פי היגיון זה, פרופ’ ברנר לא בטוח שהיחס האמריקני כלפי קובה ישתנה אחרי מות קסטרו, ממש כשם שהאמברגו החריף והקיצוני על קובה לא השתנה אחרי תום המלחמה הקרה. הדאגות באשר לאיום שקובה מטילה על ארצות הברית היו לאורך השנים, ועודן, אמיתיות. אך לא מדובר באיום צבאי. האיום האמיתי מצידה של קובה, והדאגה האמיתית מבחינתה של ארצות הברית – הוא האיום הקובני על התודעה האמריקנית, בתפיסה העצמית האמריקנית. לאחר הכישלון האמריקני בניסיון הפלישה במפרץ החזירים, אמר פידל קסטרו: “אחרי מפרץ החזירים, כל אזרחי אמריקה הפכו מעט יותר חופשיים”.

   את הנקודה הזו הבהיר בבירור אחד מבכירי הממשל האמריקני בשנת 1959, כשאמר: “קובה היא לא מדינה קומוניסטית. למרות זאת, היא איום, מכיוון שהיא מסרבת להישמע לתכתיבינו ובכך היא מהווה איום על ארצות הברית”. אם נעדכן את התפיסה הזו למונחי התקופה הנוכחית, ואליה נצרף גם חבירה למנהיגים כמו הוגו צ’אווז ונגישות רבה למקורות נפט, אומר פרופ’ ברנר, נבין מדוע גם כיום רואה ארצות הברית בקובה איום

2. מאת shaharg:
   שבת, 20 בדצמבר 2008 בשעה 1:37

   קובה היא לא רק חוויה שחוזרים איתה הבייתה, קובה היא שריטה עמוקה בלב. החיבור הבלתי אמצעי עם האוכלוסיה המקומית גורם לך להתאהב בקובנים ולגלות שתחת מעטה המשטר הקומוניסטי יש אנשים טובים, חמים ומדהימים שהופכים את הביקור בקובה לזכרון בלתי נשכח. למרות העוני והמחסור, הבתים המיושנים והכבישים הבלתי מתוחזקים. ההוייה האנושית המהווה פועל יוצא לשמחת החיים וטוב הלב
   שמפגינים הקובנים הם הסיבה שהופכת את קובה למקום שונה ואחר המשאיר חותם סנטימנטלי בפני המבקרים השומרים למדינה זו פינה חמה בלב, ורצון לשוב אליה בהקדם..

3. מאת אנונימי:
   שני, 11 במאי 2009 בשעה 5:42

   :roll:

4. מאת אנונימי:
   שני, 11 במאי 2009 בשעה 5:43

   :roll: ;)

5. מאת שחר גל:
   שבת, 04 ביולי 2009 בשעה 11:22

   כתבה ממעניינת מאוד, ישנה מצגת העוסקת ספציפית בנושא מהפכת ההשכלה החינוך והרפואה בקובה, ממליץ בחום להכנס וללמוד על הישגי עם הקובני למרות העוני, הנחשלות המשטר המיושן שכרגע עובר תהליך של שינוי קל, ותווכחו כמה מעט אתם יודעים על האי הקריבי המדהים הזה.

   http://www.slides.co.il/zoom.php?id=3300
   קליק על הורד מצגת, ותהנו מכתבה מבוארת ומעמיקה בנושא חינוך ורפואה בקובה, כולל מוסיקה

   תיהנו,

   שחר גל :lol:

6. מאת קפיטן אבי הזאב:
   שלישי, 24 בנובמבר 2009 בשעה 10:16

   שלומות למטיילים,
   משרדינו מנפיק ויזות לקובה באופן מיידי וללא המתנה. נדרש דרכון או צילום שלו ובמידה ומדובר בכמה נוסעים, יכול לבוא אחד מהם עם הדרכונים או צילומיהם ולקבל את הויזות עבורם. ניתן להנפיק את הויזה גם בחלק ממשרדי הנסיעות ברחבי העולם המספקים טיסות לקובה. מחיר הויזה בארץ $50 והיא מונפקת מיידית. נדרש דרכון בתוקף ל-6 חודשים. צריך כרטיס לכניסה ויציאה מקובה (לא משנה איך ולאן), ושם של מקום אכסון רשמי לתחילת הביקור (ניתן לקבל במשרדינו כתובות אכסון ללא תשלום). לנוסעים הטסים מיעד מסוים דרך יעד נוסף לקובה, חייבים!! להציג את הויזה כבר בדלפק הבידוק לטיסתם הראשונה. הויזה תקפה לכניסה אחת תוך 180 יום מיום הנפקתה. ניתן לשהות עד 30 יום ולהאריכה בקובה ב-30 יום נוספים. ההארכה נעשית במשרדי ההגירה בכל עיר ויש לקנות בולי הארכה בבנק שערכם לאחרונה הוא כ-30 פזו קונברטיבלה. אסור לשהות בקובה אחרי פקיעת הויזה ורצוי להאריכה כמה ימים לפני פקיעתה. אשמח להנפיק ויזה ולסייע בכל מידע נדרש. ניתן לפנות ב-03-544-9781 או 050-533-2007 או במייל ואענה ברצון.
   קפיטן

לכתוב תגובה

שם

דואל (אף אחד לא יראה את זה)

אתר